וספת יום כיפור

אלפיים חמש מאות שישים ותשעה מטובי בניה של מדינת ישראל נפלו במלחמת יום הכיפורים ובקרבות ההתשה שבאו אחריה. התנועה הקיבוצית לבדה ספגה ארבע מאות שבעים אבדות, ואת המכה הקשה ביותר ספג הקיבוץ שלי: אחד עשר בחורים איבדנו במערכה. הרי הגולן ומדבריות סיני הוכתמו בדם חברינו ושמינו נצבעו אפור. בבית אחר בית נשמעה הדפיקה בדלת, שאחריה מוענקים התארים שאף אחד לא רוצה בהם, ענן סמיך ריחף מעל הקיבוץ, צלו הכביד, לא ידענו איך ייראה העתיד. אלמנות, יתומים, הורים שכולים, אחים, חברים, אנשים הסתובבו עם הראש באדמה, המעיטו במבטים, נמנעו מלדבר, לא ידעו איך לנחם, איך אפשר להמשיך, להתקדם. אפילו השירה, סמלנו וכוחנו, נעצרה, אך לא לנצח, החיטה צומחת שוב. אחד הנופלים עבד איתי בגידולי השדה, טייס מצטיין שוויתר על התהילה לטובת עבודת האדמה. מספרים, שכשמטוסו נפגע, הוא הצליח לרסק אותו על הכוחות הסוריים. כל מי שפגש את אימא שלו מאז, שמע את הסיפור איך בזמן ההיריון היא חלמה שסבא שלה, שמשון, שנשאר ביערות ליטא, אוחז בבנה הבכור בברית, מוודא שהשושלת נמשכת, "וכמה שהם היו דומים". היא התכוונה לקרוא לו על שמו, אבל אחרי הלידה השותפה שלה במחלקת יולדות המליצה לה לבחור שם אחר, נגד עין הרע. מאז מותו, במשך ארבע עשרה שנה, אני נוסע כל בוקר לעבודה על הווספה שלו. "וספת יום כיפור" אני קורא לה. בבוקר אחד בינואר 1988 משהו השתבש בה. זה היה בגלל הילדים, הדרעקים האלה! ככה הם חוגגים סילבסטר כל שנה, מסע פורענות לילי ואני נפלתי קורבן. קילו סוכר לתוך מכל הדלק, חסרי חינוך, נבלות.
לקח יום שלם לתקן את הנזק, בנג'י המוסכניק עזר לי, יותר נכון אני עזרתי לו, לא השארנו גרגר אחד בפנים. המזל שלי, שעם בנג'י אני מסתדר טוב, לשנינו יש מבטא כל אחד והמבטא שלו, אבל זאת עדיין נקודה מחברת, "פגם" משותף שמבדיל משאר "הקהילה". הקיבוץ שלנו חרת על דגלו את קבלת האחר, אימוץ השונה, "רוח השוויון היא ערך עליון" הם אוהבים לומר, אבל בתור "האחר" אני יודע שזה בולשיט. הם יודעים לדבר ואולי גם לכתוב, אבל במעשים גורנישט. והפרחחים האלה הם בכלל לא אשמים, הם כבר דור שני, אפילו שלישי, שדוחק הצידה את החלש, את המוזר, כי איך אומרים זקני הקיבוץ: "החליל צריך להוציא צליל אחיד". אבל אני אלמד אותם לקח, את הדרעקים הקטנים. הנקמה שלהם תוגש קרה.


החיבור הזה בין הווספה לבנג'י מזכיר לי נשכחות, ומחזיר אותי ליום שישי גשום אחד בפברואר 1981. השבילים שמובילים לחדר האוכל בקיבוץ בנויים מאבן גרנוליט. ים הדשא הירוק נחצה על ידי המדרכות המצופות באבן הייחודית, שביל עולה מהדואר ומדרגות יורדות מהסופר. לידם יש מדרכה אחת צדדית, צרה וסודית ועוד אחת שמובילה ישירות למרפאה. אחת אחרת מגיעה מכיוון בתי הילדים, עד שכולן מתנקזות לרחבת הכניסה לחדר האוכל, הלב של הקיבוץ, קודש הקודשים. מדרכות הגרנוליט ידועות ביכולת הספיגה שלהן. הכול הן סופגות, מרכזות בתוכן את סיפורו של הבית, אוספות פנימה בד מכנסיים שהשתפשפו ודם ילדים שנפצעו. אבק הדרכים, פיח הטרקטורים והדשא הקצור מפחיתים מזוהרן בקיץ, עד שבא הגשם ושוטף הכול. הברק חוזר אליהן ושוב הן מתכסות בנזלת של אף מצונן, צואת כלבים, טיפות של שמן, שתן ופעם אחת אפילו כוסו בשלג. בין חלוקי האבן נעות שיירות של נמלים, נהנות משלגון שנמס או סוכרייה שהתנפצה, חיפושית דרוסה, פרפר שצנח אבוד כנף ונוצות, הרבה נוצות, עדות לקרבות וחיזורים של הציפורים בעצים הסמוכים. אצלי מסמלת המדרכה הזאת את הבושה והריחוק ואת הסכנה, סכנת ההחלקה. ביום שישי הגשום ההוא בעודי דוהר על הווספה, הרגשתי שהגלגלים מאבדים אחיזה בקרקע ושאני מאבד אותם. התחלתי לגלוש, ניסיתי לשמור על שיווי משקל, זגזגתי מצד לצד, השענתי את הגוף, רציתי להצליח לא ליפול, ידעתי שזה יכאב בכל הגוף, וזה עוד כלום לעומת מה שיקרה אם מישהו יראה, ותמיד מישהו רואה. מספיק עד או שניים, כדי שהשמועה תתפוס כנפיים. למוחרת כולם כבר ידעו לספר מה בדיוק קרה, וגם יעשו את זה בגוף ראשון. אחרי מאבק של כמה מטרים, הווספה ואני נשכבנו על הגרנוליט והחלקנו בטיסה מהירה, שהרגישה נצחית, עד שנעצרנו בסבך הבמבוקים. אם היו מוציאים חוברת הסבר כיצד להתנהג במקרה של התהפכות עם וספה ברחבי הקיבוץ, היו כותבים בסעיף הראשון – לקום מייד, להביט לצדדים, לישר בגדים ולהסתלק תוך כדי תפילה שאיש לא ראה. הלוואי שיכולתי לקום. רציתי, ניסיתי, אבל הייתי ממש תקוע עם הרגל מתחת לווספה, שקוע בבוץ וטובע בבושה. מצאתי לי זמן להתהפך, דווקא ביום שישי, היום הכי עמוס בחדר האוכל. את הראש לא הרמתי, אבל דמיינתי איך עיני כל הקיבוץ מביטות בי ואני חסר אונים, כנוע וכלוא בתוך הסיטואציה. רציתי להיעלם. למזלי ידידי בנג'י היה הראשון שנחלץ לעזרתי, הראשון והיחיד, והוא גרר אותי משם מהר. בצילום לא מצאו שבר, ואחרי יומיים-שלושה של מנוחה כבר הייתי שוב על הטרקטור. באותו היום נולד המושג "רודי סטייל", על שם הסלאלום העיקש שביצעתי טרם התהפכתי, ואילו אני נשבעתי לעזור לכל מי שאראה מתרסק על אותה מדרכת גרנוליט יפה ואכזרית, ולא חסרו כאלה במרוצת השנים.


קוראים לי רודי, רודי וינטר, אני תכף בן חמישים ועדיין האהבה הגדולה שלי היא לכדורגל, ואם להיות ספציפי, אז לנבחרת הולנד בכדורגל. כן, זו אהבה והיא נכזבת, תרתי משמע. היה לי חלום ילדות לשחק שם, אבל הוא מזמן נקטע ופינה מקום לאכזבה האמיתית – מבחן התוצאה. הוא תמיד התאכזר אלינו. טוב, לא תמיד, היו גם כמה משחקים נגד ישראל. בינואר 1965 נערך המפגש הראשון אי פעם בין שתי הנבחרות. בשביל השחקנים זה היה משחק ידידות – בשבילי זה היה מפגש בין הבית ובין השורשים. רובי, אבא של יונה, זוגתי באותם ימים, אהב מאוד כדורגל ואף שנולדו לו רק בנות, הוא הקים מגרש בקיבוץ, העביר חוגים, ארגן משחקים בין הקיבוצים בעמק, יצר קשרים בהתאחדות וקיבל כרטיסים לכל המשחקים של הנבחרת. הוא הזמין אותנו להצטרף. זה היה יום גשום וסוער. יונה רצתה לוותר, אבל שכנעתי אותה שזאת חוויה ושיהיה כיף, כאילו ידעתי, הרי אף פעם לא באמת הייתי במשחק בסדר גודל כזה. 15,000 צופים מילאו את יציעי הבטון של בלומפילד והשתדלו להרעיש, אולי בשביל השחקנים ואולי כדי לא לקפוא מהקור. אני התמקדתי בכר הדשא הבוצי. ככל שהמשחק הלך והתקדם, שטח הדשא הלך והצטמצם. הוא הזכיר לי מראות מעברי, תחושות, כמה אהבתי להתפלש בבוץ בילדותי. בימים הגשומים כיכבתי מעל כולם, כשהם נרתעו מהלכלוך, אני ירדתי לגליצ'ים מכל הלב, הילדות שלי גם ככה כבר הייתה מלוכלכת. ישבנו במקום הכי טוב באצטדיון, אורחי כבוד של ההתאחדות, ממולנו הצטופף קומץ קטן של אוהדי הולנד, אבל סביבנו כחול ולבן. דקה 28, פייאט פרנסן הכניע את חיים לוין, והקפיצה הספונטנית שלי הסתיימה בסטירה מרובי. כעבור כמה רגעים הוא התנצל על החבטה, אבל שב ונזף בי. יונה דרשה שנלך, אני בחרתי להישאר. הקשר שלנו לא התאושש מאירועי אותו יום ולא האריך ימים, ואני נשבעתי לעצמי שאף אחד לא יפגע באהבתי להולנד. כעבור חמש שנים נבחרת הולנד שוב הוזמנה לשחק בישראל. חודש אחרי ההעפלה ההיסטורית למונדיאל ישראל קיוותה לנקום, אבל זה נגמר אותו דבר. הפעם ישבתי ביציע הנכון, באתי לבד, רובי כבר נפטר ויונה עזבה את הקיבוץ, אבל משהו מאותה תקרית השאיר בי טעם חמוץ.


נולדתי בהולנד בשלהי 1938, שנה ארורה, הנבלות מגרמניה השתלטו על העולם, ובמונדיאל הולנד נראתה כמו עוד נבחרת. אבל זה כלום לעומת ההמשך, כי הגרמנים לא הסתפקו רק בכיבושים והכדורגלנים ההולנדים אפילו את זה לא הצליחו לעשות. שלושים ושש שנים חלפו עד שהגיעו הצדיקים, אחד עשר הגיבורים שהחזירו אותנו לטורניר גביע העולם 1974, ואיפה? דווקא בגרמניה, דווקא שם כבשנו את העולם. כדורגל קבוצתי, התקפי, מהנה, "טוטאל פוטבול" קראו לשיטה. התוצאות היו גבוהות מהציפיות, יוהאן קרויף האגדי שלנו הוביל אותנו עד הגמר, ונגד מי? נו, בטח, גרמניה. שלושים שנה לא התעמתנו איתם על הדשא, לא נכנסנו לקרב מאז הכיבוש המדיני. אומנם הם היו המארחים, אבל כבוד הם לא יקבלו מאיתנו, לא אז ולא אף פעם. העולם נצבע כתום באותו יום, כתום? ורוד! דקה ראשונה שמנו להם גול, דקה ראשונה, אבל הגרמנים, יימח שמם, השוו וגם בזה הם לא הסתפקו, היו חייבים לנצח. "האימא של כל ההפסדים" הכניס אומה שלמה לדיכאון, טראומה לאומית שלא עוזבת אותנו עד היום. בחלוף ארבע שנים ושוב אותו מעמד, הפעם בלי קרויף ובלי ציפיות, אבל שוב זה נגמר רק בגמר ושוב מול המארחת, הפעם ארגנטינה. וזה היה קרוב לפחות כמו עם גרמניה. הארגנטינאים הובילו, ובדקה ה-82 השווינו את התוצאה, ואז בדקה ה-90, קורה. אוי הקורה, למה היית צריכה לעמוד דווקא שם? בהארכה כבר היה ברור, שהשבר בלב מלפני ארבע שנים, לא הולך להתאחות אלא רק להתרחב. אין סיכוי שהארגנטינאים יוותרו לנו מול הר הגעש ביציעים. שבעים ושבעה אלף, מאתיים ושישים ארגנטינאים, ששאגו בקהל וטונות של קונפטי דרבנו את הנבחרת הארגנטינאית, והם פשוט חוררו לנו את ההגנה בדרך ל-1:3. מי האמין אז שעוד נתגעגע לרגע הזה, למעמד הזה. בשנת 1980 הנבחרת הזאת עוד סחבה אותנו לאליפות אירופה עלובה כולל עוד הפסד מכעיס לגרמנים. לפחות בקרב אגרופים בין השחקנים יצאנו כשידנו על העליונה. אבל מאז מדבר, יובש, תקופת שפל, תסכול, אין מונדיאל ואין יורו, שמונה שנים עקרות. ועכשיו הן סוף סוף נגמרות. העפלנו ליורו 1988. את שלב המוקדמות סיימנו במאזן כמעט מושלם, ואנחנו מצוידים בהרכב טוב ומוכשר, שעליו מנצח המאמן מספר אחת שלנו, ריימונד מייכלס, אבי תורת ה"טוטאל פוטבול" שהוחזר מהפנסיה, כדי לעמוד על הקווים. והכי חשוב אנחנו באים כאנדרדוג, אף אחד לא באמת סופר אותנו. עדיף ככה, לחץ לא עושה טוב לגברים בכתום. הגרמנים בטוחים ששמם כבר חרות על הגביע, הם הגיעו "רק" עד גמר המונדיאל לפני שנתיים, כך שעוד פספוס לא מתקבל על הדעת מבחינתם, בטח לא כשעל הדשא מתרוצצים מתיאוס, פלר, ברמה, קלינסמן וקולר ועל הקווים ניצב פרנץ בקנבאואר האימתני, ומעל הכול – הם מארחים את האליפות. היחידים שיוכלו לתת פייט לטענת הפרשנים הם האנגלים, שניצחו את כל משחקי המוקדמות ובהרכבם מככבים: שילטון, הודל, רובסון, בארנס, וליניקר. הנועזים שבמהמרים פנטזו על הפתעה מכיוונה של נבחרת איטליה הצעירה והמבריקה בראשות מאלדיני, ויאלי ומנצ'יני. היו שהזכירו גם את הכוח והבגרות שיש לשחקני ברית המועצות, אבל על הולנד אף אחד לא דיבר. בשקט בשקט, ביני לבין עצמי, אני חושב שיש סיכוי לחגוג הקיץ. רק דבר אחד מעיב על השמחה, הטורניר שוב על אדמת גרמניה, וטוב לא צומח שם – בחלקה של עשבים שוטים אין מקום לפרחים. אבל אולי גם הנקמה שלהם תוגש קרה. אולי.


כן, אני ניצול שואה. מבחינתי גרמניה זאת גרמניה. לשמחתי יש עוד שחושבים כמוני, ועל כך תעיד כתובת הגרפיטי ליד גן השלושה – "אין גרמניה אחרת". פעם באו אנשי המועצה המקומית וצבעו את המבנה, מחקו מעליו את המילים והסמלים שהצטברו במהלך השנים. זה לקח יום אולי יומיים, עד שמישהו התנדב להחזיר את הגרפיטי ולפזר את הערפל סביב דיבורי הפוליטיקאים, שטוענים שגרמניה של היום היא ידידה של ישראל. שום אצבע באו"ם, צוללת במבצע או מענקי פיצוי, לא יחזירו את מה שנלקח. לי הם לקחו את אבא ואימא, את סבא וסבתא, את הדודים והשכנים, את הילדות והתמימות, את האמון. יש אומרים שעליי להגיד תודה שאני חי. מעל שבעים אחוז מבני הקהילה היהודית בהולנד לא שרדו את המלחמה. אבל לפעמים אני חושב, שהיה עדיף לי ללכת איתם, במקום להישאר ולבכות עליהם. במה אני טוב יותר מאהרון ומשה, התאומים של משפחת וולף, איתם הייתי הולך כל בוקר לגן? אבל נשארתי, ואת התודה שלי אני שומר רק לתושבי הכפר ניולנדה שהתגייסו יחד, כדי להציל את אחותי אנה ואותי ועוד מאות יהודים אחרים. ההולנדים נחשבים לחביבים, אבל לא כולם חסידי אומות עולם. היו גם אחרים שהלשינו וזיכו את מדינתם בכתם ההיסטורי של משתפת הפעולה הטובה ביותר של הנאצים במערב אירופה. נולדתי בהוחפיין, עיר שקטה בצפון הולנד. גם הבית היה שקט, שקט מאוד, אני לא זוכר צעקות, ריבים או ויכוחים לא עלינו ולא זה על זה. הייתי מאושר. היינו משפחה יהודית חילונית, מעורבת בקהילה, הבית שלנו היה פתוח לכולם ולרגע לא הרגשנו זרים. אימא עסקה בחינוך ואהבה את המטבח, בעיקר את מלאכת האפייה. את העוגות שלנו הריחו בכל השכונה והן שחידדו את חוש הריח שלי – תפוז, קינמון, ג'ינג'ר – הכול ידעתי לזהות. אבא היה איש חשוב ותמיד התלבש יפה, כולל עניבה. הוא היה יועץ פיננסי לעסקים ואנשים חכמים ועשירים היו באים להיעזר בו. כשהם באו עם הילדים שלהם זאת הייתה חגיגה, הבנות הלכו עם אנה לשחק בבובות ואני השווצתי לבנים באוסף משאיות העץ שלי. הפגישות של אבא תמיד נחתמו בחיוך ובלחיצת יד. אני זוכר רק פעם אחת, שהוא התווכח עם מישהו ברחוב, ממש ליד הבית. הוא אמר לי להיכנס, אבל אני הצצתי. ראיתי את האיש השני, שאותו לא הכרתי, צועק ומאיים עם הידיים. הוא אפילו דחף. אבא רק ניסה להרגיע, אבל אז האיש עשה תנועה עם היד ואבא נתן לו סטירה. מאז לא ראיתי אותו, את אבא. גם את אימא. הלשינו עלינו. למוחרת בבוקר השכנים שלנו, גולדה ודויד שטרנהל, העירו אותנו. הם היו חברים של ההורים, אז סמכנו עליהם. הם הכניסו אותנו לרכב שלהם ואחרי נסיעה קצרה הגענו לכפר קטן בשם ניולנדה. פגשנו שם את פיטר, לקוח של אבא, הוא נתן לנו תה ועוגייה, חיבוק וצביטה וסיפר שפעם, כשהיינו קטנים יותר, הגענו אליו בטיול אופניים עם ההורים ואהבנו לשחק עם וינסנט, הפודל שלהם. כששאלנו איפה וינסנט, הוא ענה שהוא כבר מת. כששאלנו מתי אימא ואבא חוזרים, הוא אמר שהוא לא יודע. הוא ניסה להיות נחמד, פיטר, אבל כל הזמן הסתכל בשעון ובעיקר בחלון. הוא שאל את אשתו אם הכול כבר מוכן, ואז הכניסו אותנו לתוך צריף עץ רקוב ששימש מחסן ציוד חקלאי של כמה משפחות. כדי להפיג את השעמום, אהבתי לתופף על כלי המתכת השונים – מעדר, קלשון, מגרפה, גרזן – לכל אחד מהם היה צליל שונה. זה היה משחק קצר, כי מהר מאוד בני הזוג שטרנהל היו משתיקים אותי שמא אחשוף את מקום המחבוא. מכסחת הדשא שחסמה את הכניסה, השתלטה על חלק נכבד מהמחסן, ובשאר המקום הצטופפנו ארבע נפשות. לגולדה ודויד היה כיסא אחד עם כרית, עליו הם ישבו לפעמים זה על זה. על הכיסא הזה הם גם ישנו במשמרות, מישהו מהם תמיד נשאר ער. אחותי ואני העברנו את הלילות בתוך ארון גדול עמוס שקי דשן. הם היו רכים ודי נוחים, רק החריקות של המדפים קצת הפריעו. עם העכברים הסתדרתי ממש טוב, לפעמים נתתי להם מהלחם שלי וזכיתי במבטים כועסים מהגדולים. את הגשם פחות אהבתי, הוא תמיד לווה בקור ורוח ובגלל החלון הפתוח גם הייתי נרטב לפעמים. אבל דבר אחד אפשר לומר לזכותו – הוא הביא איתו ריח נהדר, משכר ממש, ריחו של הדשא הרטוב אחרי הגשם. הניחוח הטרי הזה קנה אותי והעפיל על ריח הטחב שבקע מקירות העץ. כבר אז, כשהייתי בקושי בן חמש, חלמתי שלדשא יהיה חלק מרכזי בחיי. התאהבתי והגשמתי. אומנם חלקית, כי אני לא משחק כדורגל, אבל לפחות אני גר בקיבוץ, עובד בחקלאות ונושם מקרוב את האדמה. והריח שלה אחרי הגשמים הראשונים, שולח אותי לרגעי האושר הקטנים בצריף העץ הרקוב ההוא שהיה ביתי. הרבה לא הבנתי אז, הייתי ילד. לתנאים לא ייחסתי חשיבות, את הפחדים של המבוגרים לא הבנתי, אבל ההשתקות בכל פעם שהרעשתי, והנזיפות כשבזבזתי אוכל או כשעשיתי מעשי קונדס, הלכו וסגרו אותי. וככל שהסתגרתי, הדמיון נפתח. הייתי בורח במחשבות לעולם מקביל, הופך לאביר ונלחם בדרקונים ושדים, שורד סערות ומוצא אוצרות. הייתי חזק, גיבור, כול יכול, עד שסיפרתי את זה לאחרים. הם תמיד הנחיתו אותי, "הכול בראש שלך ילד, הכול בראש".


אני אוהב לחרוש עם הטרקטור שלי בשדות. יש בו כל מה שאני צריך – דגל של הולנד בחלון האחורי, צעיף על הדשבורד, כל בוקר אני מכניס קלקר מים ואני מסודר, יש רדיו ובעיקר שקט. לעבוד לבד זו מתנה בשבילי. אין אף אחד על הראש, אין השוואות, אין התחשבות ואין הפרעות. בלי חקירות, בלי פוליטיקה, עבודה נטו, תלם ועוד תלם, ניר אחר ניר. לא תלוי באף אחד, בקצב שלי, בוהה מהקבינה החוצה. שדות שפוכים הרחק, מימין ומשמאל והכול פתוח מצפון לדרום, ממזרח למערב, בחורף, באביב, בקיץ, בסתיו, אתמול, מחר ועכשיו. להקות ציפורים באות אחריי, גדולות וקטנות, אני המושיע שלהן, פותח להן את האדמה והן עטות על הטרף, צדות זוחלים ומרגיעות רעבן. יש את הקבועות, אנפית הבקר והעפרוני המצויץ. יש את הנודדות ובהן האהובה עליי – הדיה השחורה. לעיתים אלה עננים של זרזירים או להקת פפיונים, שחגים מעליי, וסמוך לבריכות הדגים נהנות משירותיי גם אנפות, לבניות וחסידות.
בכל יום בסביבות שתים עשרה בצוהריים אני רואה ענן אבק נע לכיווני והטנדר של איתן, מרכז הענף שלי, מגיע בצפצופים נמרצים. אני עוצר, פותח את הדלת ונעמד על המדרגות. איתן פותח את החלון וצועק מתוך רעש המנועים:
"תצטרף לצוהריים!"
"לא, לא, תודה", אני משיב כהרגלי.
איתן מתעקש לרגע, "בוא למזגן, תתפנק, תאכל כמו בן-אדם". תמיד יש לו איזה משפט איתו הוא מנסה לשבור אותי. פעם מציינים סוף עונה בחיטה או בכותנה, לפעמים יש למישהו יום הולדת, מישהו חזר מחו"ל עם שוקולד דליקטס או שהגיע גזוז בטעם חדש. אבל אני בכלל מעדיף שוקולד מריר וסודה.
"באמת שלא, אבל תודה", אני אומר, תופס את שקית האוכל שהוכנה לי, והרכב מסתלק חזרה בענן אבק. כמו שבא, כך הלך. אני חוזר פנימה לטרקטור, משלים את השורה, מגיע לקצה השדה, מסתובב, מדומם מנוע ויורד לאכול בצילו של הג'ון דיר 3140 שלי. בימים שאני עובד בחלקות שמעל הקיבוץ, אני מתכנן את היום כך שאת הפסקת הצוהריים אעשה בחורשת "הבנים", בין חרובים וזית וגלבוע. השניצל, שנדחס בין שתי פרוסות לחם שחור אחיד, התקרר הרבה לפני הנגיסה הראשונה שלי. האורז התערבב בתירס, תמיד באותו היחס – שלושה רבעים אורז ורבע תירס, ואם יש סלק זאת כבר חגיגה שמצריכה כלי נפרד. איתן לימד אותי. אני אוהב סלק, אבל אם הצבע עולה על האורז והמיץ מרטיב את השניצל, זה כבר סיפור אחר. בסוף הארוחה למשך כמה דקות, אני מרשה לעצמי לשכב על הגב, לשמוע את הנשימות. אני מקשיב לטבע, למשק כנפי הפשוש ולשירתו העוצמתית חרף גודלו הזעיר. אני צופה בו מדלג בעזרת היגוי זנבו הארוך והזקור בין שיחי הטיון ולאורך שדרת הפרקינסוניה. טריטוריאלי ותזזיתי הוא חוצה את הסבך, עובר בין הענפים הקוצניים, אלוף בהישרדות. הוא מזכיר לי את המכשולים שאני עברתי, ועוזר לי להרים את הראש.
לקראת סיום יום העבודה אני חוזר למשרד, שם לרוב אני מוצא את כל הצוות יושב בנעליים נקיות. הבוץ נמצא רק בכוסות הקפה, שכבר מזמן חציין הריק מעיד על זה שהיה מלא. מאיר השמן, תמיד עם עוגייה ביד, מפזר פירורים ואומר:
"בוא תצטרף, זה לא מחנה עבודה פה".
תמיד אותו משפט. רבות מהערותיו ציניות וספוגות במונחי שואה. לאנשי המזכירות, למשל, הוא קורא "יודנראט", כלב האמסטף של שכניו זכה לכינוי "גסטפו", ובטח יש לו עוד כמה הברקות. למדתי לשמור ממנו מרחק, ולרוב אני פשוט לא מגיב. אם נשארות לי כמה דקות הן מוקדשות לניקיון הטרקטור, ואם אין, אני עולה על הווספה, מניע ומסתלק.
עשרה בכל חודש הוא יום חג. דפי תקציב אישי ודף מידע מהמזכירות מחכים בתיבות הדואר. אבל מבחינתי, זה היום שבו מגיע ירחון הכדורגל מהולנד, דרכו אני לומד על הנעשה בליגות השונות במדינה, מה מצב הקבוצות באירופה, מי עבר ולאן, כתבות אישיות וגילוי כישרונות, פינת ההולנדים שמשחקים בתפוצות, תמונות, טבלאות ובעיקר חדשות מהנבחרת שמתכוננת עכשיו לאליפות אירופה שתיערך בקיץ בגרמניה.
Good at de Orange team Back het hoofdpodium"" – "בשעה טובה, הנבחרת הכתומה חוזרת לבמה המרכזית", נכתב בכותרתה של החוברת החגיגית שהגיעה בינואר.