רסיס אחרון מחוויר / 'שבעה'

מזמן לא הייתי בהריון ועדיין כואבת לי הבטן, הילדים כבר לא מעירים אותי באמצע הלילה ועדיין לא ישנה טוב, הבדיקות יצאו תקינות אז ממה אני מפחדת? להודות, לשנות, לפרוק, לפרק.. 25 שנה אנחנו ביחד, אני לובשת את המכנסיים בבית אבל מרגישה כמו שליטה של מדינה כבושה, צנצנת חמוצים, כלואה בתוך בועה, בובה, לא באמת קובעת, לא עושה מה שרוצה. אני לא עצמי ולא מישהו אחר, מה זה עצמי בכלל? תוהה אם יש בי פוטנציאל. מספקת סחורה, נותנת דין, נותנת חשבון, מרצה המון, לא מרוצה בכלל, מחכה שהקטן עוד קצת יגדל, הגוזל, עוד קצת, ואז אוכל, לקבל החלטה, להביט במראה, שפתון, רימל, סומק, שפתיים, עיניים, לחיים, לפרוס כנפיים ולהמריא, גם אל עברי, כמה מר, ככה גורלי. החבילה שלנו כבר מפורקת, זאת שחיכתה לי בדואר אולי לא מציאה גדולה אבל זאת המציאות. והקטן כבר בצבא, הבינונית בטיול, הגדולה בלימודים, והגדול במאדים, מלאה פחדים. הרבה לבד. שוב אינתיפאדה, בשטחים, גם בשלנו, בחדשות אין חדש, עוד מעגל, ספירלה, אינסוף, "הלנצח תאכל חרב?", כנראה שכן. עוד לא נולד החייל הקרבי שהעביר שירות מלא בלי קרב, זאת היא האמת, הבן שלי בעזה מתקוטט, יושב על חרבו, רק שלא ייפול ממנה, מזל שיש לו תחת גדול. בטלפונים איתו אני שומעת לפעמים את הקולות, ציפור הנפש נסדקת, מתחילה טיפול, ירי תלול מסלול, אזעקות ושריקות, הפגזות ונפילות, נכנסת למיטה מוקדם, לא מצליחה ממש לישון, אני אקדח טעון געגועים, לא נוחרת כי נזכרת, יש לנו ארץ למה עוד אחרת, כבר איבדתי אחד בשטחי ההפקר, וזה חוזר, את מבינה, חוזר אלי בחדר, לא עוד, מספיק זיכרון אחד, כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.