רסיס אחרון מחוויר

מזמן לא הייתי בהריון ועדיין כואבת לי הבטן, הילדים כבר לא מעירים אותי באמצע הלילה ועדיין לא ישנה טוב, הבדיקות יצאו תקינות אז ממה אני מפחדת? להודות, לשנות, לפרוק, לפרק.. 25 שנה אנחנו ביחד, אני לובשת את המכנסיים בבית אבל מרגישה כמו שליטה של מדינה כבושה, צנצנת חמוצים, כלואה בתוך בועה, בובה, לא באמת קובעת, לא עושה מה שרוצה. אני לא עצמי ולא מישהו אחר, מה זה עצמי בכלל? תוהה אם יש בי פוטנציאל. מספקת סחורה, נותנת דין, נותנת חשבון, מרצה המון, לא מרוצה בכלל, מחכה שהקטן עוד קצת יגדל, הגוזל, עוד קצת, ואז אוכל, לקבל החלטה, להביט במראה, שפתון, רימל, סומק, שפתיים, עיניים, לחיים, לפרוס כנפיים ולהמריא, גם אל עברי, כמה מר, ככה גורלי. החבילה שלנו כבר מפורקת, זאת שחיכתה לי בדואר אולי לא מציאה גדולה אבל זאת המציאות. והקטן כבר בצבא, הבינונית בטיול, הגדולה בלימודים, והגדול במאדים, מלאה פחדים. הרבה לבד. שוב אינתיפאדה, בשטחים, גם בשלנו, בחדשות אין חדש, עוד מעגל, ספירלה, אינסוף, "הלנצח תאכל חרב?", כנראה שכן. עוד לא נולד החייל הקרבי שהעביר שירות מלא בלי קרב, זאת היא האמת, הבן שלי בעזה מתקוטט, יושב על חרבו, רק שלא ייפול ממנה, מזל שיש לו תחת גדול. בטלפונים איתו אני שומעת לפעמים את הקולות, ציפור הנפש נסדקת, מתחילה טיפול, ירי תלול מסלול, אזעקות ושריקות, הפגזות ונפילות, נכנסת למיטה מוקדם, לא מצליחה ממש לישון, אני אקדח טעון געגועים, לא נוחרת כי נזכרת, יש לנו ארץ למה עוד אחרת, כבר איבדתי אחד בשטחי ההפקר, וזה חוזר, את מבינה, חוזר אלי בחדר, לא עוד, מספיק זיכרון אחד, כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.
את רוב היום אני מעבירה מחוץ לבית, עובדת בגינה, קפה עם השכנה, יושבת במרפסת, משחקת עם הנכדים תופסת, כמעט ולא דופקים אצלי בדלת. גם המשלחת מקצין העיר לא דפקה אצלי בדלת, הם הלכו ישר למזכירות, סיפרו קודם לאבא שלי, לוחם פלמ"ח, ניצול שואה, חכמים על חזקים. נפגשנו על המדרכה, הם היו בדרך אלי, גם אני, חזרתי מהמכבסה עם הבגדים של התינוק, הרבה אוכל, הרבה קקי, הרבה כביסה, זאת הנוסחה. אתמול בערב היו לי תחושות, קשות, ערב סוכות, לא התחשק לסמדר, הדס ולי לקשט את הסוכה השכונתית, למרות שזה התפקיד שלנו, למרות שזה מוסיף לשמחה, למרות שזה הדבר היחיד שנותר לעשות, את הסוכה עצמה הגברים שלנו הספיקו לבנות בצאת כיפור, רגע לפני שיצאו למלחמה, עלו על מדים והתחפשו לחיילים, כאילו פורים, אבל לא פורים, כיפורים, כי פורים זה בסוף החורף ועכשיו בקושי סתיו. סתיו יהודי, השמיים קודרים אבל האדמה יבשה, החצבים זקופי הקומה נופלים אצלנו לאדמה, אחד אחרי השני. "תור מי הפעם?" שאלתי בתמימות את אבא, חשבתי שהוא רק מסביר למשלחת איפה גרה משפחת. איך הם עומדים בזה אנשי קצין העיר בזמן שהם מושיבים משפחות, איך הם לא מפחדים מעין הרע, מבשרי הרעות, דופקי הדלתות, והחיים. "בואי הביתה" אבא הציע בקצרה וקצר לי את חוט השגרה. העצים חצי עירומים, העלים ממשיכים ונושרים ואני איתם, קורסת גם, על כתפו, על כתפם, כורעת בנטל, קורעת עטיפה, פותחת קופסא, סיגריות "קאמל", נושמת, קומלת, נושפת, נובלת, כמה דרמה, קמה, מדליקה רדיו, שומעת קול המוזיקה, מוזיקה קלאסית, צלילים מרגיעים, רכים, נוגעים ונוגים, צלילו השמימי של נבל העשור אבל אין עצור. דואה כדיה מעל התהומות וצופה מסביבי בעוד ועוד משפחות שכול, אלמנות ויתומים, כולם בבוקר קמים, והחיטה צומחת שוב, ואין מקום להיות עצוב, וזמן, זה חשוב, צריך להמשיך, בדגש על צריך, בדגש על להמשיך, הקיבוץ חייב לעמוד על רגליו, חייב, וזה מתחיל בך. אחרי המלחמה דחפו אותי קדימה, לקשר, לשתיקה, אבל בפנים נוצרת מועקה, מדחיקה, ליבי נותר מדמם, מוצף, רסיס חייו האחרון כבר מזמן החוויר אבל עודנו חי בי, בבני, בבנו, בבנינו, בינינו. הצביעו עלי הרבה בימים שאחרי המלחמה, באו לנחם, שאלו בשלומי, אבל הרגשתי בודדה, מסומנת, מצורעת, היו גם חיבוקים, ניסיונות עידוד, ידעתי שלא הכל אבוד, יש לי זיכרון, יש לי זכר, יש לי תינוק, זה מחמם וזה מקהה, זה מנחם וזה מקשה, משקה, התינוק רוצה לינוק, והחלב אולי חמוץ כמו ההרגשה, אולי מלוח כמו הדמעה, אולי עדיף לתת לו תחליף, גם ככה הוא הצטרך מגיל צעיר ללמוד להסתדר עם מחליפים, אין אבא, יש סבא, יש דוד, יש קיבוץ, יש ארגון, אין אבא, אולי נארגן אבא, אבל חורג, מטען חורג.
אני נוסעת לעפולה הרבה, אוהבת את העיר הזאת, בירת העמק, בית חולים, תחנה מרכזית, מסע קניות, הסנדלר מול הדואר עם השפם העבה, הפיצוחים בשוק הישן הכי שווה, בנק הפועלים בקצה השדרה, שורת הפלאפלים שבעצמה מתחרה, הנחות לקיבוצים, פה זה עוד קיים, יום שלישי סוגרים מוקדם, הרהיטים בסמטה, הנקניקייה בפינת הרמזור, שהיה פעם היחיד בעיר. ישן וחדש, בלגן ומורגש, לא נקי אבל נעים, עדין, צרפתייה קטנה בניחוח מקלות וניל. כמעט תמיד אני נוסעת עם אחד הילדים או שאני תופסת טרמפ עם מישהו שיוצא מהקיבוץ, אבל קורה לפעמים שאני יורדת עד לתחנה למטה ועולה על האוטובוס, ושם מתפתחות שיחות. חייל ממוצע, מוצא רוסי, נערה עם קעקועים, סבא עם כיפה סרוגה, גברת עם סוודר רקמה, זה יכול להיות כל אחד, בתנאי שהוא יושב לבד, וגם זה לא חובה, מתיישבת ליד, שואלת מהיכן, איזה עולם קטן, אני מכירה מישהו משם, הפסיכולוגית שלי מטפלת שם, חנה, שם מבוגר אבל היא בחורה די צעירה, מכיר? בעלי הראשון נהרג במלחמת יום כיפור, ומאז, פעם בכמה שנים, אני צריכה קצת חיזוקים.. ואת מאיפה? איזה צירוף מקרים, בדיוק חזרנו לפני שבוע מנופש של אלמנות השריון, נעמי זילברמן הייתה איתי בחדר, הבעלים של שתינו לא הכירו, אבל נפלו באותו אזור, רמת הגולן.. ואתם שניכם, מאיפה מגיעים? אה, אני חושבת, אם אני לא טועה שהרשקו היה נשוי למישהי משם, הוא פשוט ניגן עם בעלי, הראשון, שנהרג, לפני 30 שנה, עוד לא נולדתם, אבל אתם בטח מכירים שיר שהוא כתב: "אור וירושלים".. "ראיתי עיר עוטפת אור.." משתעלת, מתנצלת, "והיא עו..לה בשלל צ..בעי הקשת.." אני קצת צרודה, בטח שומעים על הקול שלי, מצוננת, דווקא לקחתי חיסון לשפעת, מקווה שיעבור מהר, אומרים שזה עוזר, תיקחו גם חיסון, קראתי בעיתון טור של רופא שמאוד ממליץ, היה גם אחד שפחות המליץ אבל לא קראתי את הטור שלו. בדרך חזרה השמש נבלעת באופק, אופל בנקיקיי הגלבוע, צלו נשפך על העמק, השקט שוב צונח כאן בשמי הערב, וכשהשיר המפורסם הזה שלו מתנגן ברדיו דממת אשמורת אחרונה בבית, דפיקה בדלת תענה בשתיקה, צלצול טלפון בהשתקה, בכי תינוק יענה ב"ששש..תוק", בקשות מהמטבח יענו במטח, מבטים, פרצופים, תנועות ידיים ובלית ברירה גם קולי זועק אל השמיים "נו תנו לשמוע את השיר" כאילו שזה את אהובי יחזיר. הפסיכולוגית שלי הגיעה למסקנה שלא עיכלתי בזמנו את מותו של בעלי הראשון, היא ממש גאון, זה ברור, גם הקודמים לה סברו כך, איך אפשר היה בכלל לעכל, הרי לא ראיתי, לא זיהיתי, לא חיבקתי, לא נישקתי, לא קברתי, לא ישבתי, לא נפרדתי, בתוך הכאוס הנורא של המלחמה הארורה לא היה זמן לכאב הפרטי, רק עכשיו, אחרי כל השנים, אני מעיזה להתעמת עם האמת, חופרת פנימה, פותחת ומגלה, הרבה מוגלה, מנקה, מחטה, חוטים ישנים, תפרים חדשים, ריגושים, דחפים כמוסים, נמסים, מפשירה, לא קרה, אני אישה חמה שמבקשת נחמה. בסיפורים עליו אני מחיה את חייו, בעצם את מותו, מאירה את דרכו, מפיצה שירתו, זה ממלא אותי במשהו, סוג של גאווה, להבה, שליחות, סיפוק, לא יצא לי ממש לחלוק לו כבוד אחרון, אמיתי, זאת היא תודתי.לפעמים יוצא לי לחשוב מה היה קורה אם היה חי היום, לאן היה מפליג הכישרון שלו והסירה המשפחתית שלנו, סביר להניח שלא היינו יחד, היינו מתנגשים, מתגרשים, שנינו רגישים, ספונטניים, אימפולסיביים, לא יציבים, דומים מידי, אבל הוא הלך ממני צעיר ואהוב, ככה אני זוכרת אותו, וככה קשה לי לשחרר, גם אחרי עשרות שנים עם מישהו אחר. החריגות בבניית המשפחה החדשה הובילו להריסתה, לא מפתיע אפשר להגיד, חריקות היו שם תמיד, ובכל זאת 25 שנה זה לקח, עד שבום טראח, הקשר נזרק לפח. אין בי צער, יש בו כעס, כמו בנישואים כך בגירושים, רגשות שונים, לא מתואמים, לא מתאימים, למרות הילדים המדהימים. הכוונות היו טובות, גם הטועות, טעות בניווט, נתיבים לא מקבילים שנפגשו להם בצומת דרכים סואנת והמשיכו למסע משותף, צומת אחר צומת, מביטה לצדדים, מסתכלת במראה, רואה לאחור, איך הכל התחיל, חוף ים, נופש, פנויים-פנויות, ברוח התקופה, והנה הוא בא, קרב בסתר כאוהב, בחור, ההפך הגמור, מזה שהלך, ומשהו בי בכל זאת זרח. הרגשתי את הניצוץ, את הזיקוק, הייתי זקוקה, לעזרה, למגע, חם ורך, אור צעיר, זעיר, התאהבתי, התלהבתי, לא ידעתי שאפשר עוד פעם להרגיש ככה, שוכבת ושוכחת, כובשת אבל לא מנצחת. באתי עם תיק, יצאתי תיקו, צריכה תיקון, לעצמי. גם אישי השני כבר לא שלי.